יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

יום כיפור ואני

מזה שנים רבות,שאינני צם ביום כיפור,אני חושב שכמעט מאז שהתגייסתי לצה"ל ועמדתי על דעתי,כשהייתי ילד גדלתי בבית מסורתי,בחגים היינו מתלבשים במיטב בגדינו,רחוצים ונקיים היינו סרים לביתם של שכנינו ביחד עם אבי ומברכים את כולם בברכת שנה טובה,או חג שמח וכדומה.
אהבתי את בית הכנסת,את הטיפוסים השונים שהיו שם,אהבתי איך אנשים היו מדברים עם אבי,להקשיב ולהפנים,ואף הייתי תמיד סקרן מאוד ואגרתי מידע,אהבתי את קול החזן,אהבתי את ברכת הכוהנים,שלפי דברי אבי,אסור היה להסתכל עליהם בעת הברכה,כי אתה תהיה עיוור,וכילד אכן לא הסתכלתי,אהבתי לשחק עם חבריי סביב בית הכנסת,אהבתי את הריח של בית הכנסת ואהבתי לראות את הנשים שראו רק את ראשיהן מעזרת הנשים.ביום כיפור היו עצי האזדרכת מלאים בג'ונג'לך(כך קראנו לפרות של העץ)והיינו קוטפים מלוא החופניים ויודים אחד על השני.
הפחד הגדול שלי היה לעלות לתורה,לא יודע למה,פחדתי שלא אדע את הברכות או משהו כזה ועד היום ,אני נמנע מלעלות לתורה,גם בגלל שהפכתי אפיקורס מוחלט.
כשגדלתי,ועם מותו של אבי,שהיה,איש ישר דרך,צנוע ועניו,ועזר תמיד לכולם,במארב מחבלים בלבנון,בעת שירות מילואים,נטשתי את הדת לחלוטין,אם בתור ילד הייתי משגר תפילות חרישיות אל האלוהים הכל יכול,ובקשות מסוגים שונים(שאף פעם לא התמלאו)הבנתי,שאני יכול לסמוך רק על עצמי ועל יכולותי,ושאלוהים הוא לא יותר מהמצאה גאונית של מוסדות הדת עליי אדמות ודרך מעולה להתפרנס מבלי לעשות יותר מדי,ומהצד השני של המתרס,ניצבים כל אלו שאינם מאמינים בעצמם וביכולותיהם וצריכים איזה גוף ערטילאי שנשגב מהם,כדי שיוכלו להיתלות בו.
מאז ועד היום אינני צם ביום כיפור,אני משתדל להיות כל השנה הבן אדם הכי טוב שאני יכול להיות,בדיוק כמו אבי,לעזור לזולת,לאהוב את משפחתי ואת הסובבים אותי,ולעשות את הסביבה הקרובה אליי למקום טוב יותר,אני הולך בדרך שאני מאמין בה,כאדם בעל יכולות שמאמין בעצמו.
אבל את תפילות יום הכיפורים אני נושא עימי וכנראה שהן תישארנה חקוקות בליבי לעד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה