שמעתי זה עתה על מציאת גופתו של החיל נטע ברנד ששרת בגבעתי,ונשקו לידו ואני רוצה לשאול כאן,האם הצבא חוקר מדוע כל כך הרבה חיילים התאבדו במהלך שרותם הצבאי,הייתי שמח אם הצבא היה חושף את הנתון הזה לציבור הרחב,ואז היינו מבינים עד כמה רחבה התופעה הזאת.
אני יכול לציין מספר סיבות לכך,בחלקן לפחות נתקלתי במהלך שרותי הצבאי,קשה לי עם אנשים שמחליטים לשים קץ לחייהם,אבל אפשר לנסות ולהבין.
קחו למשל את האפשרות שחייל מתגייס ליחידה קרבית,שלא מרצונו,ובשל העובדה שיש לו פרופיל גבוה,ייתכן מאוד שאותו חיל הוא בעל נפש עדינהובאזרחות הוא מצא לעצמו את חבריו,ואלו כאן,בבת אחת נכפית עליו במהלך הטירונות קבוצה של אנשים שאינם כמותו,גם המפקדים שמלחיצים לעמוד בזמנים ולבצע כל מיני משימות,וכשאתה לא עומד בהן אתה מקבל כל הזמן עונשים,וגם "חברייך" למחלקה שמציקים לך בשל העובדה שאתה חלש מהם ולא עומד בהצלחה במשימות.תתארו לכם מצב שאותו בחור הוא גם מופנם ולא מספר כלום להוריו או לחברה או לחברים בבית,ואז נוצר מצב של לחץ אדיר שמצטבר אצלו ותחושת מחנק וחוסר אונים ובשל חולשתו הרגשית ובהעדר כלים להתמודד לבד עם המצוקה הוא שולח יד בנפשו.
הבעיה היא שהצבא מתייחס לכולם אותו הדבר,האינדבידואל נופל בין הכסאות,וזהותו הפרטית,הרגשית נמחקת,אתה סתם עוד אחד שצריך לעבור את הטירונות כמו כולם,ויש כאלו שנשברים.
כאשר גם לאותו חייל יש נשק עם מחסנית,המרחק קצר להתאבדות.אני סבור שיש המון חיילים כאלו,גם אני אישית התגייסתי לצנחנים מתוך אהדה לסיפורי הקרב הנועזים של החיל,אבל כלל לא הייתי מוכן למסכת ההשפלות של המפקדים,לטרטורים בלילות,לחברים סוציומטים שלא עוזרים במשימות הקבוצתיות,המציאות טפחה על פני ולאט לאט התייאשתי וכבר לא ממש רציתי להיות שם,העמדתי פנים שאני פצוע ברגל וקיבלתי גימלים,אבל לא נתנו לי ללכת הביתה ,דבר שאולי היה מסייע לי לחזור בכוחות מחודשים,אלא הייתי בגימלים,אבל ביחידה,ואז לאט לאט היחס של חבריי ליחידה השתנה אליי,וזה פגע בי מאוד,למזלי היו בי את הכוחות הנפשיים לפנות להוריי ולספר להם על מה שעובר עליי והם פנו למפקד בסיס הטירונים בסנור,דאז,דורון אלמוג וזה זימן אותי לשיחה והבין שמקומי כבר לא ביחידה ושיחרר אותי,אבל כמה מפקדים קשוחים וחסרי רגשות יש,שנוהגים בנוקשות כלפיי כולם,או אז יש כאלה שנשברים.
הם גם לא מסוגלים לבוא הביתה אל החברה(נגיד במושב או בקיבוץ ואולי אפילו גם בעיר)ולהגיד כשלתי,זה לא בשבילי,אני לא יכול להתמודד עם זה,תעזרו לי,ולוקחים את גורלם בידם.
עד שהצבא לא ייתיחס לחיילים כפרטים,כבני אנוש,התופעה הזאת תימשך.
אני יכול לציין מספר סיבות לכך,בחלקן לפחות נתקלתי במהלך שרותי הצבאי,קשה לי עם אנשים שמחליטים לשים קץ לחייהם,אבל אפשר לנסות ולהבין.
קחו למשל את האפשרות שחייל מתגייס ליחידה קרבית,שלא מרצונו,ובשל העובדה שיש לו פרופיל גבוה,ייתכן מאוד שאותו חיל הוא בעל נפש עדינהובאזרחות הוא מצא לעצמו את חבריו,ואלו כאן,בבת אחת נכפית עליו במהלך הטירונות קבוצה של אנשים שאינם כמותו,גם המפקדים שמלחיצים לעמוד בזמנים ולבצע כל מיני משימות,וכשאתה לא עומד בהן אתה מקבל כל הזמן עונשים,וגם "חברייך" למחלקה שמציקים לך בשל העובדה שאתה חלש מהם ולא עומד בהצלחה במשימות.תתארו לכם מצב שאותו בחור הוא גם מופנם ולא מספר כלום להוריו או לחברה או לחברים בבית,ואז נוצר מצב של לחץ אדיר שמצטבר אצלו ותחושת מחנק וחוסר אונים ובשל חולשתו הרגשית ובהעדר כלים להתמודד לבד עם המצוקה הוא שולח יד בנפשו.
הבעיה היא שהצבא מתייחס לכולם אותו הדבר,האינדבידואל נופל בין הכסאות,וזהותו הפרטית,הרגשית נמחקת,אתה סתם עוד אחד שצריך לעבור את הטירונות כמו כולם,ויש כאלו שנשברים.
כאשר גם לאותו חייל יש נשק עם מחסנית,המרחק קצר להתאבדות.אני סבור שיש המון חיילים כאלו,גם אני אישית התגייסתי לצנחנים מתוך אהדה לסיפורי הקרב הנועזים של החיל,אבל כלל לא הייתי מוכן למסכת ההשפלות של המפקדים,לטרטורים בלילות,לחברים סוציומטים שלא עוזרים במשימות הקבוצתיות,המציאות טפחה על פני ולאט לאט התייאשתי וכבר לא ממש רציתי להיות שם,העמדתי פנים שאני פצוע ברגל וקיבלתי גימלים,אבל לא נתנו לי ללכת הביתה ,דבר שאולי היה מסייע לי לחזור בכוחות מחודשים,אלא הייתי בגימלים,אבל ביחידה,ואז לאט לאט היחס של חבריי ליחידה השתנה אליי,וזה פגע בי מאוד,למזלי היו בי את הכוחות הנפשיים לפנות להוריי ולספר להם על מה שעובר עליי והם פנו למפקד בסיס הטירונים בסנור,דאז,דורון אלמוג וזה זימן אותי לשיחה והבין שמקומי כבר לא ביחידה ושיחרר אותי,אבל כמה מפקדים קשוחים וחסרי רגשות יש,שנוהגים בנוקשות כלפיי כולם,או אז יש כאלה שנשברים.
הם גם לא מסוגלים לבוא הביתה אל החברה(נגיד במושב או בקיבוץ ואולי אפילו גם בעיר)ולהגיד כשלתי,זה לא בשבילי,אני לא יכול להתמודד עם זה,תעזרו לי,ולוקחים את גורלם בידם.
עד שהצבא לא ייתיחס לחיילים כפרטים,כבני אנוש,התופעה הזאת תימשך.
חברי היקר, גם אחרי 35 שנות חברות הצלחת להפתיע ולרגש אותי בכנות שלך. כמובן מסכים עם כל מילה. שאפו.
השבמחקבהזדמנות זו קבל ברכותי על הצלחת הבדמינטון.