ראיתי זוג לא צעיר
יושב בצוותא על קלנועית ישנה
ככה סתם נעמדו באמצע העיר
ושוחחו בינהם על הא ועל דא.
ניכר היה בהם שאינם ממהרים לשום מקום
חיוך היה נסוך על פניהם
חיים להם מיום ליום מיום ליום
כל עוד דולק לו פתיל חייהם
לפני כמה ימים שמעתי את ג'יין פונדה בהרצאה
אומרת שחייה שלה התחילו בגיל שישים
מתוך התבוננות עמוקה וניתוח של מה שהיה
ותקווה ואופטימיות רבה לגביי מה שהחיים עוד צופנים
היא מנסה להתרפק בחום ואהבה
ומשלימה בכייף עם כל מה שאינה יכולה לעשות יותר
ואני שואל גם אותנו היותר צעירים
מה החיפזון לאן רצים
הריי לא משנה הקצב ולא משנים ההספקים
ואף אחד איננו חייבים דין וחשבון
ובעוד רגע אנחנו מתים
אז למה שלא נעצור רגע קט ונסתכל סביב
אפשר בנקל לראות אין ספור דברים יפים
נאט קצת את הקצב
ונתרפק על החיים
מה אתם חושבים?
יושב בצוותא על קלנועית ישנה
ככה סתם נעמדו באמצע העיר
ושוחחו בינהם על הא ועל דא.
ניכר היה בהם שאינם ממהרים לשום מקום
חיוך היה נסוך על פניהם
חיים להם מיום ליום מיום ליום
כל עוד דולק לו פתיל חייהם
לפני כמה ימים שמעתי את ג'יין פונדה בהרצאה
אומרת שחייה שלה התחילו בגיל שישים
מתוך התבוננות עמוקה וניתוח של מה שהיה
ותקווה ואופטימיות רבה לגביי מה שהחיים עוד צופנים
היא מנסה להתרפק בחום ואהבה
ומשלימה בכייף עם כל מה שאינה יכולה לעשות יותר
ואני שואל גם אותנו היותר צעירים
מה החיפזון לאן רצים
הריי לא משנה הקצב ולא משנים ההספקים
ואף אחד איננו חייבים דין וחשבון
ובעוד רגע אנחנו מתים
אז למה שלא נעצור רגע קט ונסתכל סביב
אפשר בנקל לראות אין ספור דברים יפים
נאט קצת את הקצב
ונתרפק על החיים
מה אתם חושבים?
אני חושבת שזה רעיון פשוט וגאוני...פשוט לעצור קצת את המירוץ המטורף הזה שנקרא "חיים". אני קוראת לזה "יום בריאות הנפש העצמי". ככה אפשר להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולעשות חשבון נפש לגבי העבר והעתיד, לא בלחץ, אלא כחלק מהדרך אל הזקנה...אולי להחליט על מטרות אחרות , אולי לשנות יחסים עם אנשים ובעיקר להתבונן פנימה...אל ההולך בדרך, ולבדוק מה שלום הנשמה שלנו...
השבמחק