בואו ונבחן את מנהיגי המדינה לאורך ההיסטוריה ונראה כמה מהם באמת,חוללו דברים משמעותיים בתקופת כהונתם.
לצורך העניין אני מפריד את בן גוריון מכל היתר,משום שהוא היה ראש הממשלה הראשון ולא היתה לרגליו משנה סדורה והיסטוריה של מנהיגים שהוא יוכל לחקות או להסתייג מצורת תפקודם.
אעשה זאת דרך שתי דוגמאות קיצוניות למנהיגים שכן שינו את השקפתם וגישתם באופן קיצוני,במהלך כהונתם והובילו לשינוי רדיקלי,ומולם אשווה את כל היתר.
הדוגמא הראשונה שלי היא מנחם בגין,מנהיג ימני כריזמטי,שאת מיטב שנותיו בילה בספסלי האופוזיציה,מוקצה ומוחרם על ידי ממשלות השמאל ,למינהן,רק ב1977 כשהוא כבר בעשור השישי לחייו,זכה לעלות לשלטון,לראשונה בחייו ולהיות ראש ממשלת ישראל,בגין,שדגל בדיעות ימניות קיצוניות ובתפיסת עולם רדיקלית,שהאמינה בגבולות רחבים ככל שניתן למדינת ישראל ובהתנחלויות בשטחים הכבושים,דווקא הוא שינה באופן קיצוני את תפישת עולמו והביא להסכם שלום עם מצרים,תוך מהלכים היסטוריים(ביקור נשיא מצרי ראשון באדמת ישראל)ותוך החזרת השטחים שנכבשו במלחמת יום כיפור.מי היה מעלה על דעתו מהלך כה קיצוני ונועז על ידי מנהיג ימין,כמובן שהמהלך שלו קיבל גיבוי של השמאל בישראל,והביא להסכם שלום שמחזיק מעמד עד היום הזה,למרות חילופי השלטון במצרים וחוסר היציבות במשטר שם,מהלך שהביא לדעתי לחיסכון של אלפים מבין חיילנו.
הדוגמא השניה היא המהלכים של יצחק רבין בעת כהונתו השניה כראש ממשלה,להידברות וחתירה להסכם שלום עם מצרים,מהלך שנתקל בהתנגדות חזקה של הימין הישראלי ואף הוביל(לפחות לפי מה שידוע עד היום)לרציחתו על ידי איש ימין,רבין שעד אז כבר הגיע לגיל של מעל שבעים שנה,היה רמטכ"ל מלמת ששת הימים,בעל דיעות מגובשות ובלתי גמישות,דווקא הוא הבין שאין מנוס ועלינו להידבר עם הפלסטינאים ולוותר על כמה שצריך בשביל להשכין שלום בין העמים,כידוע התהליך נגדע עם הרצחו ועד היום אנחנו מבוססים בדם בשני צידי המתרס.
שני המנהיגים הללו הם היחידים,שהשכילו ,לצאת מהמעגל הקסום והבטוח,של הסטטוס קוו,של מנעמי השלטון,של המינויים הפוליטיים,של קידום קבוצות כח,של חתונות ובר מיצוות של מקורבים,ובזבוז משווע של כספי ציבור(מי יותר ומי פחות)ושל רצון,להעביר קדנציה בשקט,כדי לזכות בעוד אחת ואולי אף יותר.
אלו למעשה המניעים המרכזיים,שעל פיהם פועלים מנהיגנו הנבחרים לאורך כל שנות המדינה,ורק באותם מקרים,ואולי גם מתוך אינטרס עצמי מסוים(כמו כניסה לדפי ההיסטוריה)נפל דבר בישראל.
אי לכך אין לנו מה לצפות למהלכים דרמטיים ממנהיגנו הנוכחי,אל לנו לצפות להסכם שלום עם סוריה ולא להתפייסות עם הפלסטינאים,לא לרכבת מהירה בתל אביב ולא לשום מהלכים קיצוניים,משני היסטוריה.
רק מהפך חשיבתי אמיתי,במוחו הקודח של המנהיג יכול להוביל מהלכים שכאלו וכזה יוצא לנו אולי אחת ל30 שנה ,במקרה הטוב.
לצורך העניין אני מפריד את בן גוריון מכל היתר,משום שהוא היה ראש הממשלה הראשון ולא היתה לרגליו משנה סדורה והיסטוריה של מנהיגים שהוא יוכל לחקות או להסתייג מצורת תפקודם.
אעשה זאת דרך שתי דוגמאות קיצוניות למנהיגים שכן שינו את השקפתם וגישתם באופן קיצוני,במהלך כהונתם והובילו לשינוי רדיקלי,ומולם אשווה את כל היתר.
הדוגמא הראשונה שלי היא מנחם בגין,מנהיג ימני כריזמטי,שאת מיטב שנותיו בילה בספסלי האופוזיציה,מוקצה ומוחרם על ידי ממשלות השמאל ,למינהן,רק ב1977 כשהוא כבר בעשור השישי לחייו,זכה לעלות לשלטון,לראשונה בחייו ולהיות ראש ממשלת ישראל,בגין,שדגל בדיעות ימניות קיצוניות ובתפיסת עולם רדיקלית,שהאמינה בגבולות רחבים ככל שניתן למדינת ישראל ובהתנחלויות בשטחים הכבושים,דווקא הוא שינה באופן קיצוני את תפישת עולמו והביא להסכם שלום עם מצרים,תוך מהלכים היסטוריים(ביקור נשיא מצרי ראשון באדמת ישראל)ותוך החזרת השטחים שנכבשו במלחמת יום כיפור.מי היה מעלה על דעתו מהלך כה קיצוני ונועז על ידי מנהיג ימין,כמובן שהמהלך שלו קיבל גיבוי של השמאל בישראל,והביא להסכם שלום שמחזיק מעמד עד היום הזה,למרות חילופי השלטון במצרים וחוסר היציבות במשטר שם,מהלך שהביא לדעתי לחיסכון של אלפים מבין חיילנו.
הדוגמא השניה היא המהלכים של יצחק רבין בעת כהונתו השניה כראש ממשלה,להידברות וחתירה להסכם שלום עם מצרים,מהלך שנתקל בהתנגדות חזקה של הימין הישראלי ואף הוביל(לפחות לפי מה שידוע עד היום)לרציחתו על ידי איש ימין,רבין שעד אז כבר הגיע לגיל של מעל שבעים שנה,היה רמטכ"ל מלמת ששת הימים,בעל דיעות מגובשות ובלתי גמישות,דווקא הוא הבין שאין מנוס ועלינו להידבר עם הפלסטינאים ולוותר על כמה שצריך בשביל להשכין שלום בין העמים,כידוע התהליך נגדע עם הרצחו ועד היום אנחנו מבוססים בדם בשני צידי המתרס.
שני המנהיגים הללו הם היחידים,שהשכילו ,לצאת מהמעגל הקסום והבטוח,של הסטטוס קוו,של מנעמי השלטון,של המינויים הפוליטיים,של קידום קבוצות כח,של חתונות ובר מיצוות של מקורבים,ובזבוז משווע של כספי ציבור(מי יותר ומי פחות)ושל רצון,להעביר קדנציה בשקט,כדי לזכות בעוד אחת ואולי אף יותר.
אלו למעשה המניעים המרכזיים,שעל פיהם פועלים מנהיגנו הנבחרים לאורך כל שנות המדינה,ורק באותם מקרים,ואולי גם מתוך אינטרס עצמי מסוים(כמו כניסה לדפי ההיסטוריה)נפל דבר בישראל.
אי לכך אין לנו מה לצפות למהלכים דרמטיים ממנהיגנו הנוכחי,אל לנו לצפות להסכם שלום עם סוריה ולא להתפייסות עם הפלסטינאים,לא לרכבת מהירה בתל אביב ולא לשום מהלכים קיצוניים,משני היסטוריה.
רק מהפך חשיבתי אמיתי,במוחו הקודח של המנהיג יכול להוביל מהלכים שכאלו וכזה יוצא לנו אולי אחת ל30 שנה ,במקרה הטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה