יום הזיכרון בפתח,הנה לזכרם

יום הזכרון בפתח וכמו בכל שנה אני שב ומבטיח לעצמי,שהשנה אעבור את היום הזה בקלות,ולצערי זה אף פעם לא קורה,אני מוצא את עצמי פורץ בבכי בלתי ניתן לעצירה וכל סיפור וסיפור שאני שומע עליו ברדיו או בטלויזיה,משחרר אצלי מחדש את מנגנון הדמעות.
דוד שלי ,אח של אמי נפל ב1967,היה מילואמניק בסיירת שריון וחטף מטח כדורים עת התמקמו בתוך חורשה ליד טובס שבשומרון וחיל האויר שלנו ריסס אותם בטעות,לא הכרתי את דודי,אבל מספרים עליו שהיה משמו ומעלה תרתי משמע,חבר קיבוץ עין דור ואחד מנותני הטון בענף המלונים ובספורט,השאיר אחריו שני בנים אחד בן 5 ואחד בן שנה וחצי,אשתו,התחתנה בשנית ונולדו לה ילדים נוספים,היא עברה לגור בקיבוץ השכן ,גזית,האב החדש אימץ את הילדים של צבי,אחי אמי והוא בעצם היה לאביהם,כי את זה שלהם הם לא הכירו ולא זכרו.
אבא שלי,בעלה של אמי ,נהרג בשנת 1984,עת רכבו עלה על מארב מחבלים בלבנון,בעת שרות מילואים,יחד עמו נהרג חייל נוסף,אבי היה בן גילי,הנוכחי,48,כך שהותיר אחריו יתומים מבוגרים יותר,אני הייתי בן 20,אחותי בת 18 ואחי הצעיר שקרוי על שם אחי אמי,היה בן 11 בלבד,עשרים ושדמונה שנים עברו מאז,28 שנים של יתמות ושכול,של עצב כבד כזה,שיושב לך כל הזמן בחזה,השנים הללו נורא הקשיחו אותי,ונהייתי פחות רגיש למשפחתי,אולי מהפחד שטראומה פתאומית שכזו עלולה לחזור,ועלי להיות ערוך אליה ,ומוכן להתמודד אתה,אולי מתוך הידיעה שהכל נזיל,ובן רגע החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה.
החבר הכי טוב שלי נהרג בדיוק שנה לאחר אבי,אני עוד זוכר שהוא בא ושאל כיצד אנחנו מסתדרים,היה גבוה,היה ספורטאי,היה שובב גדול,ועשה המון מעשיי קונדס,גם את מותו מצא כך,עת כדור שנפלט מאקדח של חברו פילח את חזהו והפילו שדוד ארצה,אני זוכר שהייתי אז בצבא ,והתקשרתי הביתה לשאול מה נשמע ואמי סיפרה לי,השפופרת נפלה לי מהיד,לא יכולתי לדבר אתה יותר,הייתי בצפת ומיד נסעתי הביתה,זוכר שרצתי מגן שמואל בשלוש בלילה עד הבית בחדרה,היה שקט מסביב,כולם ישנו,כאילו לא ארע דבר,למחרת היתה ההלויה,ואני כמנוסה במעמד שכזה לא בכיתי,שבוע ויותר הייתי צמוד למשפחה,עזרתי ככל שיכולתי,לאר יכולתי להתנתק,אחר כך חזרתי לצבא.
עוד חבר טוב טוב שלי שהתגייס איתי באותו היום והמספר האישי שלו היה אחד אחריי,נהרג גם הוא בשרות מילואים,בדרך הביתה,בתאונת דרכים,השאיר אחריו שני ילדים קטנים,כמו אחי אמי,גם הם בלי הרבה זכרונות מאביהם,גם הפעם נקראתי לדגל,זכרתי את אחי הקטן,כמה מסכן,בודד וגלמוד הוא היה ,כשאבי נעלם מן העולם שלנו,אז הייתי בא ככה מדי שבוע ומשחק במשך כמה שעות עם הבן הגדול שהיה אז כבן שש,משהו כזה,אחריי כמה חודשים הפסקנו,אמו חששה שהוא נקשר אליי יותר מדי ושזה לא בריא בעבורו,כשהיינו משחקים,הצלחתי קצת להשכיח ממנו את היתמות וצחוק של ילד היה ניסך על פניו,ואני כשהוא לא ראה,בכיתי בשקט על אביו ועל יתמותו.
החיים נמשכים,מי שהלך הלך,העצב על כולם ממלא אותי,יום יום,שעה שעה,בגלל העצב הגדול הזה אני נאחז בצחוק ובסרקסטיות,יש שחושבים שאני ילדותי,אך מה יותר יפה מהילדות?
בשנים האחרונות,אני מקווה שהרגישות שבה וחזרה אליי לאט ,לאט,אני מקווה כל הזמן שזכרם יעשה ועושה אותי אדם טוב יותר.